​

זה היה לקראת תום מסע של שנה ברחבי מזרח אסיה, היינו עייפים ממסעות
ובכול זאת החלטנו לעלות לעיירה 'מנאלי' בהרי ההימלאיה.
הריח של המטוגנים בתחנת האוטובוס עודד את רוחנו,
אכלנו בשקט ומסביבנו קור הבוקר והפסגות השלוגות היוו תפאורה קפואה ומעירה,
נסענו בריקשה לכפר 'ושישט' אשר בימים ההם החל להוות יעד טיולי מועדף,
אבל עכשיו זאת כאמור "לא העונה"...רק אנחנו והפסגות המושלגות.

חצינו את הכפר בחפשנו אחר מקום עם תנור עצים כדי שנוכל להתחמם, ואתנו שתי הבנות,
הבכורה בת 13 ואחותה בת 9.
הכפריים ה"ושישטיים" היו די נחרצים בהסכמתם הגורפת כי בקצה הכפר יש בית הארחה עם תנור עצים,
המשכנו עד קצה הכפר, בית עץ נחמד למראה התנוסס מעל הדרך, משפחה הודית חביבה ארחה אותנו,
ולמרות נחמדותה ואדיבותה של בעלת הבית, היא הגישה לנו ארוחת 'טאלי' מזעזעת במיוחד.
למחרת הלכתי לשוק ורכשתי שפע של ירקות, ארוחה טעימה התבשלה על תנור העצים, החלונות הראו נוף הרים
שלוגים ואנחנו התחפרנו לנו יחד בבית הזמני ה "מי סופר כמה..." אשר מצאנו לנו למשכן.
ואז, כמו במטה קסם, החלו לבקוע צלילים מתוך הקיר של החדר בו גרנו...

הצלילים היו ממש תזמורת מלאכית במיוחד, ואנחנו נהנים מהתזמורת נרדמנו על בטן מלאת חוויות.
למחרת עם רדת הערב שוב נשמעה התזמורת המלאכית בוקעת באורח מוזר ממקור לא ידוע,
וגם בלילה הזה נרדמנו עם המוזיקה הפלואה הזאת מאושרים וחמימים.
עם בוקר שאלתי את בעל הבית האם הוא יודע מה המקור של צלילי המוזיקה הנהדרת
הנשמעת בוקעת כמו מתוך קירות חדרנו בכול ערב ?

האיש חייך במבוכה וסיפר כי הוא היה מאוד חולה,
כל כך חולה עד כי נאלץ לאסוף סכום גדול של כסף כדי לנסוע עד לניו-דלהי עיר הבירה
לראות רופא מומחה, אבל גם זה לא עזר והמחלה נמשכה.
ואז, נדר האיש נדר לנגן כל לילה לאלים...

הוא ניגן על הרמוניום – כלי נגינה הודי הנראה כמו הכלאה בין פסנתר לאקורדיון,
ואמנם כעבור כמה חודשים של נגינה הבריא האיש ומאז הוא בכול ערב מנגן.
הוא פתח בפנינו את הקיטון בו הוא מנגן, חדר קטנטן אשר כתליו צבועים בגוון ירקרק
וקירותיו מקושטים בתמונות של מבחר האלים בפנתיאון ההודי, מקדש.
כאשר חזרנו לדלהי לפני השיבה לארץ רכשתי לי הרמוניום.
מאז מדי פעם אני מנגנת לאל. לא בכול ערב,
אבל זוהי דבקות הכוונה שבלב  אשר עושה את כל ההבדל.
אפרת Remind לביא