היא הובאה אליי בת 16 עם היופי הזה של הנעורים ומבט כואב שצבט לי בלב.  
נמוכה וחייכנית  עם המון  צמידים על הזרועות  ושני חתכים מדממים  בפרקי הזרועות - חברתה שהייתה אז
בת 15 הביאה  אותה, "הנה  הבאתי לך, שתטפלי בה", חבשתי את הזרועות עד שפסק הדימום,
התברר שבכול פעם שהיא רבה עם הוריה (רוב הזמן זה עם האם, האב עובד במקום מרוחק ומגיע בסופי שבוע)
היא נכנסת למצוקה וחותכת לעצמה את הזרועות.

ליד הבית שלנו יש סוכה, אז התיישבנו בסוכה ושתינו מים קרים והתחלנו לדבר על כל זה וגם על הוריה,
ועל כל המקומות שהם עברו דירה ועל האחים הקטנים שלה ..ואז, אמרתי לה שהורים ביולוגיים הם אמנם
חלק חשוב בילדותנו והשפעה עצומה על הפסיכולוגיה האנושית, אבל, חשוב לנו תמיד לזכור ולדעת
גם כהורים וגם כילדים, כי לאלוהים אין שום דרך אחרת לשלוח הנה את רוחות החיים שלנו.
ולכן הוא שולח אותנו בגופנו הפיסי אל זוג אנשים שחוברים יחד ולפעמים אפילו מגדלים אותנו ביחד,
ושהם כמו  חלליות שמביאות אותנו הנה לעוד גלגול נוסף על כדור הארץ בגוף פיסי. 
 

לפיכך , אנחנו דומים להם מבחינה גנטית – ומתאים לציין כי "גנטית" קרוב ל "מגנטית " או "מ-גנטית"
וכי הדם הזורם בעורקנו המעיד על "קשר דם" מורכב מפלזמה ומכדוריות דם  אדומות ובהן יש ברזל,
אשר אחראי על המגנטיות של מערכת הדם, וכמו כן על מה שנקרא בפינו "קרבת דם".
 

אבל, בהתבגרנו אנחנו מתחילים להסתובב בתוך החיים של עצמנו,  ואנחנו יכולים להגיע להיות בעלי חיים
אלקטריים-אנרגטיים משמעותיים ואשר יכולים להוביל אותנו לחיות את החיים שבאנו לחיות על כדור הארץ,
וללמוד להתעצם לגדול ולהשתחרר מכבלי הגוף הפיסי ולהתרחב לעולמות המודעות ולהרחיב את התודעה
ואת היכולות האלקטריות-אנרגטיות של המערכת האנושית כמו גם ליישם את מה שבאנו להגשים  בעולם הזה הגשמי.
 

העברנו יחד ימים של שיחות נפש ולימודים משותפים של מפות אסטרולוגיות,
למדנו את עולמות הרוח ואת הצורך האנושי שלנו בגילוי כל מה שניתן לחקור.    
אחד השיעורים המרתקים היה - השיעור של המזוודה :
אם האדם נזכר באיזשהו שלב בחייו שלפני שהוא הגיע הנה לעולם, נתנו בידיו מזוודה,
ולאנשים שונים נתנו מזוודות שונות, חלק קיבלו "תיק" או "סל" או "ארגז" אבל, באיזשהו שלב,

ישנה האפשרות להיזכר מה יש לך שמה בתוך המזוודה הזאת, אשר אתה סוחב עם עצמך תמיד ולכול מקום, 
למרות שרוב הזמן איננו מודעים לתכולת המזוודה או לנוכחותה, באיזשהו שלב יש לנו אפשרות להיזכר,
להיזכר מה יש לנו במזוודה הזאת . . בפני מה התחייבנו, למלאכים או אולי אפילו לזה שקרוי הבורא או אלוהים,
כי נביא איתנו לעולם, יש כאלו שהתחייבו להביא שלום,  ויש כאלו שבאו על מנת ללמד את בני האדם
ויש כאלו שבאו על מנת להעניק חירות ויש שהם מנהיגים מעולים, כל אחד התחייב למשהו,
רק שרובנו... מפאת הציפיות החברתיות ובגלל החינוך השמרני בצד המדיניות הכללית... רובנו, לא זוכרים
את הקטע של המזוודה שלנו . 
בדרך כלל עד שאנחנו מסיימים ללמוד בבית ספר וללכת לצבא ואחר כך הנסיעה לטעום את העולם הגדול
ואז האוניברסיטה ועד שאנחנו מוצאים בן זוג  ויולדים ילדים ומגדלים אותם... החיים עוברים לידנו
והמזוודה שלנו נשכחת ולעולם לא נפתחת !
וכל החיים זה מציק לנו שם כי אנחנו חשים שאנו למעשה לא ממש 'נמצאים' לא ממש מגשימים
את הייעוד שבשבילו הגענו הנה שוב לגלגול נוסף על פלנטה דחוסה זאת,
לא בשביל להיות רק עוד אחד מתוך...7 או 8 מיליארד, אלא בשביל להיות מי שבאנו להיות,
נוחתים בחלליות כדי להיות,
להיות – נוכחים – מגשימים – מיישמים – אוהבים – יוצרים – לומדים - משרתים בעולמו של אלוהים
וכך מתקדמים ואחר כך עפים... הביתה...שבים...בחזרה להיכן שהנצחיות אפילו היא זמנית,
חוזרים לזרועות האלוהיות ולחומם של הדומים . 
חלליות או לא להיות
Remind אפרת לביא