איתמר ומשוגע הכפר
הלילות בכפר כבר קרים ממש, רוחות בוקר מרצדות על השבילים ועלי שלכת ראשונים נושרים, צהבהבים,
חתולי'ק מבקש אישור יציאה, שעת זריחה, נועה ביקשה ממני להעיר אותה מוקדם, היא צריכה להיות בשבע כבר בהסעה לבסיס, איתמר עדיין נוחר נחירות אחרונות של ליל אמש המלא בכל אותם קטעים, רגעים, מחשבות ולבטים מהחיים האלו אליהם נקלענו מתוקף היותנו אנשים על כדור הארץ בשלב המשונה הזה של הקיום האנושי,
משונה כמו גם לומר עליו מוזר ואפילו משוגע...
ואצלנו בכפר יש אינספור סוגים של שיגעון, אפילו אלו המחשיבים את עצמם 'נורמליים' גם משוגעים על כל הראש.
יש את אלו אשר הם בבחינת משוגעים מוצהרים ואפילו 'מטופלים' וזה אומר שפעם בהרבה מאוד זמן הם פוגשים בפסיכיאטר המחוזי, ביד אחת הוא אוחז בפנקס המרשמים ובשנייה הוא מתקתק על המחשב ותוך כדי כך הוא שולף מרשם תרופתי לעוד איזה תקופת חיים די ארוכה אשר בה בתור משוגע תוכל להמשיך לחיות על כל מיני תרופות איתן אפילו עכברי מעבדה לא ממש מתפקדים ביעילות ואילו בתור משוגע אנושי, המשוגע נחשב בעיניהם עוד הרבה פחות
מעכבר מעבדה,
וזה ברור כי כל מה שצריכה החברה המודרנית זה לדאוג שיצורים משוגעים, או לפחות כל אותם אלו הנקראים - משוגעים, בעיקר כי אינם יכולים למצוא את עצמם חלק מאותה חברה רודפת בצע, תחרותית, ואשר קיימת על מנת למלא את מחסורם הבלתי פוסק המהול בתאוותם של שליטיה ואלו אשר נהנים מהיותם המקורבים לקערות השליטה וצלחות התקרובת של עולם החמדנות והכסף, אותם אלו שלמדו שזה משתלם להאמין שזהו הכסף שגורם לעולם להסתובב מסביב ושכחו דברים כמו למשל, אלוהים.
בכלל בחברה המודרנית אלוהים אינו מאוד פופולארי והרוב נראים כמעדיפים את אלוהי הממון,
זה שלוקח אותם לטיולי סוף שבוע בחוץ לארץ וקונה מכוניות חדישות שנוסעות במהירות שאיננה מומלצת לגוף האנושי.
האלוהים הזה הוא גם זה שמסמם לנו באופן חוקי ורשמי את כל משוגעי הכפר. והכפר כאמור, מלא משוגעים.
הכפר, משתרע ביופיו הציורי על ההר הגלילי הכי גבוה בארץ הקודש, לא רחוק ממנו נחה לה האגמית הכחלחלה העונה לכינוי 'כנרת' ואשר בשנים האחרונות אשר היו שחונות במיוחד, סובלת ממחסור במים, ובלעדיהם היא מתכווצת ומרזה ותיכף מאבדת לה את כל שמנמנותה הכינורית.
איתמר הפסיק לנחור, קם התלבש, לגם בזריזות קפה של בוקר, ויצא אל הדיר, משהו ברעשים של הפעיות העזות של העזים, הרגיז אותו והוא הלך להאכיל ולחלוב. אחר כך נעלם לשעה ויותר ובאיזשהו שלב התקשר לומר שהלך לשבת
עם חיים, יחד הם לוגמים תה של צמחים ומעשנים סיגריות מגולגלות, עשן סמיך מלווה במחשבות פילוסופיות
עולה מן השיחה,
חיים חייב לקחת את התרופה שנותן לו הפסיכיאטר וגם לעשן ורוב הזמן גם ללגום איזה שהוא אחד מאותם סוגים זולים של ערק, מדי פעם הוא מתלונן שהמדינה נותנת לו קצבה זעומה ושזה בקושי מספיק על מנת לקנות אוכל,
ואיתמר מרחם עליו, אני אומרת שלא ירחם, אם לחיים יהיה יותר כסף הוא יקנה לעצמו יותר ערק, ואז, ירחם השם.
עדיף ככה, גם עם הקצבה שלו הקטנה הוא כל הזמן מגיע למצבים שמהם כל מה שנותר לו זה ללכת לטייל בעולמות האחרים, זה נראה כאילו את הגוף שלו הוא משאיר כאן והנשמה שלו, או אולי גם הרוח,
הולכת לטייל בעולמות של הרוחות, הוא חוזר עם הבנות מפתיעות,
אבל כאשר הוא היה מספר על זה לפסיכיאטרים הם היו ישר מאשפזים אותו לתקופות ארוכות ותוקעים לו תרופות מדכאות
שמוחקות לו חלקים בתודעה.
עכשיו הוא כבר למד לספר רק מה ששואלים אותו, הוא וכל שאר המשוגעים, לא ממש מטופלים,
ויותר מדויק יהיה לומר שהם ממש לא מטופלים ורק אמורים על פי חוק לראות פעם באיזה חודשיים את הפסיכיאטר
ונדמה שלאף אחד זה לא נראה חשוב לטפל במשוגעים, אם הם לא מזיקים,
אז פשוט נותנים להם קצבה ותרופות הרגעה כלשהן וזהו, פעם בכמה זמן הם חוטפים להם איזה פסיכוזה בריאה, ומשתגעים להם קצת,
ואחרי ביקור במחלקה הפסיכיאטרית ומשנגמר להם החירפון הם שבים הביתה, לכפר, ולא מקבלים שום טיפול.
אבל, איתמר החליט לא לוותר הפעם, בגלל שהוא כבר פגש מגיל מאוד צעיר המון משוגעים שהגיעו לגור בכפר,
בשכונה של האמנים במעלה דרך האבנים העתיקה של הכפר, היכן ששהו כל משוגעי הגליל ועוד כמה ביבוא אישי ממקומות אחרים בארץ ובעולם, איתמר החליט שהוא כבר ראה מספיק משוגעים ושאם הוא יטפל בחיים,
אין בכך שום סיכון, כי כולם כבר כל כך מיואשים ממצבו שאף אחד לא מנסה יותר לטפל בו,
אפילו שיחה פסיכולוגית פשוטה נראית במקרה שלו כמו 'מקרה אבוד' וגם 'בזבוז זמן' אבל איתמר וחיים חברי ילדות
ואיתמר אומר שאם לא מנסים, אז אין שום סיכוי להצליח.
ולכן, מתוקף היותו איש מאמין ואחד שנדמה לו כי הוא זוכר לעיתים, למה הוא הגיע לגלגול הנוכחי לפלנטה ארץ,
ולפיכך, הוא לקח את חיים כפרויקט. לא במובן השלילי של המילה.
למרות שעל פי הדרך שבה חיים מסתכל על החיים, אנחנו נמצאים במקום ממש שלילי של הבריאה
ובימים שהוא במיוחד משוגע, קשה מאוד לשכנע אותו ואפילו באופן חלקי, שיכול להיות בסדר,
ויש לנו כאן סיכוי באזור הצפוף של הבריאה ורעיונות חיוביים עלולים להתקבל על ידו בשאט נפש ברורה .
איתמר איננו מהמתייאשים, יש בו את אותה איכות כפרית שהופכת את הכפר שלנו לכפר שיש בו המון משוגעים
ובכל זאת הוא אחד המקומות הכי יציבים בכדור הארץ.
אפשר לנסוע לתקופה ארוכה ולחזור הנה ומייד לדעת שהגעת הביתה.
עצי הזיתים העתיקים, העוזרדים והתאנים יחד עם המון פטל שחור מעמיסים על הוואדי, החלמוניות הצהובות של הסתיו, פעמוניות הלבנון ופטריות בחורף, עצי ההסקה המוכנסים אל תוך הבית על מנת להדליק את תנורי העצים,
הריח של העץ הנשרף וממלא את דרכי הכפר העמוסות בוץ חום, דביק, מדושן בכל אותם מינרלים מצוינים
גורמים לכפר שלנו להרגיש כמו בית.
בעצם הכפר הוא בכלל 'מושבה' ובשנים עברו היה בבחירות לראשות המועצה המשפט 'ממושבה לעיירה אין דרך חזרה' מאז הדרך המשיכה ועכשיו כבר יש לנו מרכז קניות מסחרי כפרי ובצומת, בסמוך אליו כבר נפתח עוד אחד.
יש שטוענים שאנחנו כבר לא כפריים, אבל, ככל שהם יותר כפריים, ככה הם יותר טוענים.
בכלל, בכפר שלנו כל אחד חושב שיש לו סיבה לטעון, יש לנו עיתון ושם כולם כותבים את טענותיהם ושוטחים את מענותיהם וככה בעלי העיתון לא צריכים לשלם לכתבים, כי בכפר שלנו ישנם מספיק משוגעים
ואפילו 'משוגעים לדבר' אשר כל הזמן כותבים לעיתון את דעתם.
בכלל, הכול התחיל מזה שאיתמר וחיים היו מורגלים לשבת יחד, להתבונן על הנוף והנוף אצלנו בכפר איננו מצרך נדיר, כמעט בכל מקום ניתן לצפות בו, בנוף המרהיב של הגליל וההרים של הגולן עד החרמון, רואים הכול שקוף, ברור.
אפילו את הגבעות הנושקות לתחתונית הכחלחלה בואכה הכנרת,
הכול עוטה קסם מסתורי ומהפנט, רואים רחוק, יושבים לגלגל סיגריה ומעלים עשן סמיך.
מעלים יחד מחשבות על הפילוסופיה של החיים,
המשוגע תמיד אוהב להתבונן בצד השלילי ואיתמר מנסה לשכנע אותו שאולי לא הכול שלילי
ויש סיבה לחיות, סיבה לחיים. חיים אוהב את זה, זה סוג של אתגר עבורו, הוא מנסה לשכנע את איתמר
בצידודו בכל אותם אספקטים שליליים,
ואיתמר עם עוד איזה סיגריה מגולגלת, מוכן להמשיך לסבול את הנגטיביות של החיים במשך עוד איזו שעה.
וכך, הם יכולים להמשיך בדבר עד שהנוף נעלם בערפילי הלילה והם חוזרים הביתה,
איתמר מתקשר לשאול אם הוא יכול להביא את חיים לארוחת הערב ואני שולפת איזה עוף.
חיים משוגע על ארוחות בשריות, זה הכול בגלל האמא הזאת שלו, גם היא נמנית ללא ספק על משוגעי הכפר.
רואה את עצמה 'אמנית' ונמנית על הסוג הדי משוגע, משגעת את חיים כל חייו, ובהצלחה מרובה.
מרוב שהיא הייתה מכריחה אותו להיכנס להתרחץ הוא לא סובל להתקלח ומרוב שהיא הייתה מכריחה אותו לכבס כבר בילדותו המוקדמת את הבגדים בעצמו, הוא לא סובל מים.
מרוב אוכל בריאות מבושל בצורה מזעזעת הוא משוגע על בשר. העיקר שיהיה בשר.
איתמר טוען שהוא חתיכת 'פיינשמאקר' שזה הביטוי האידישאי ל 'נסיך מפונק' או אחד שהוא 'שמוק מעודן' ואמנם,
חיים ואיתמר נכנסים לאכול,
איתמר ממלא את הצלחת מכל הבא ליד, וחיים כמו נסיך אמיתי אוכל קודם כל עוף ואחרי שהוא רואה שיש על השולחן סיר עם אורז הוא שואל אם יש גם תפוחי אדמה. אחר כך שהוא מסיים לאכול את העוף והאורז
(כי כמובן שאין גם תפוחי אדמה) הוא אוכל סלט, רק סלט, בנפרד מהעוף והאורז.
אני מציעה לו מנה אחרונה והוא מברר מה יש למנה האחרונה, כי יש דברים שהוא לא אוהב.
אחר כך הוא יוצא למרפסת לעשן סיגריה.
איתמר הפסיק לעשן סיגריות לפני שנה, הוא מערבב עם עלי וורדים מיובשים בתוספת מליסה מיובשת כדי לא לעשן טבק, הטבק הוא טוען, הכי ממכר.
הוא מטייל בגינה, אוסף עלי וורדים, פותח את ההשקיה, מגיע בחזרה עם חופן עלים בידו, אני הולכת לקרוא ספר ונרדמת, איתמר ומשוגע הכפר יושבים על המרפסת ומשוחחים, מעלים עשן סמיך, השיחות הללו עוזרות להם להבין,
אולי אפילו לסלוח ולהתגבר על הילדות המשוגעת בשכונה מלאה אמנים ומשוגעים שחשפו אותם לשיגעון בגיל כל כך צעיר, אולי מוקדם מכדי שידעו להתמודד עם העולם הזה ומאז הם דנים בעיקר בעולם הבא,
כאילו החליטו שהעולם הזה הוא רק ההכנה או שמא המסדרון לכל מה שצפוי בעולם הבא,
והם מתכוננים, תוך כדי שיחה.
איתמר מנסה להעלות רעיונות שנקראים שפיות וקשורים להתמודדות וחיים כהרגלו משוגע.
מה פה קורה כאן בכפר הזה וההוא ובכפר הגלובלי הזה המסתובב לו סביב שמש עצומה ומאירה..
ו, כן. זה הפרק השני :
לקולותיו הבלתי פוסקים של חתולי'ק, אני מתעוררת. פוסעת במהירות במורד המדרגות, פותחת לחתול המנג'ס את הדלת, שופטת את הקומקום. מכינה קפה. תמיד אני קמה מוקדם.
לפעמים שומעים את המואזין קורא למתפללים מהכפר הבדואי הסמוך ' אללה – אללה וואכבר ' אני אוהבת להקשיב,
תפילה עבורי היא אקט קדוש גם אם היא בשפה שונה משפתי, כל התפילות מובנות על ידי אותו בורא ומכוונות לאותו האחד, רק אנחנו, עם האנשים,
מספיק קטנוניים על מנת להאמין שיש כאלו בינינו שיותר שווים מהאחרים.
אוהבת את השעות האלו של הבוקר, בטענה בה התחייבתי לקום מוקדם כדי להעיר את השמש, למקרה שהיא לא תתעורר. יש לי זמן שקט,
העולם עדיין לא מתעורר, אף אחד לא מפריע לי לכתוב, לקרוא, והכי חשוב, ללגום עוד קפה ולחשוב בשקט.
הבוקר, כמו בכל בוקר, בכפר שלנו הזריחה הייתה נראית למרחוק, מעל הגולן בואכה דמשק, עלתה שמש תפוזית
והעירה את כל הציפורים ואת כל התושבים, בכפר יש רק זריחות, השמש כאן לא ממש שוקעת מכיוון שההרים העצומים שהעיר הקדושה ניבטת מהם, מסתירים לנו את כל השקיעות,
לכן בכפר שלנו יש רק זריחות ויש שאומרים שהרבה יותר קל להתחיל כאן, ממה שלסיים.
הכפריים האמתיים, אלו שכבר סבתא של סבתא של סבתא שלהם, הגיעה לכפר לפני מאה חמישים שנים ויותר...
הם החקלאים,
קמים עם שחר ויוצאים אל השדות, מעט זורעים והרבה עוקרים, החקלאות הם טוענים, כבר לא מה שהייתה פעם.
יש גם את האנשים הרגילים, אלו שעובדים בתור מורים ואקדמיים שונים בכל מכללות האזור ורופאים לא מעטים,
וכל מיני נותני שירותים, אשר קמים ורצים לעבודתם בשמונה בבוקר, אחר הצהריים ישובו, ממהרים להאיץ מכונית מודרנית על הדרך הראשית שבכניסה לכפר, רצים לקחת את הילדים מהצהרון, לצהרון הילדים הולכים בסיום הגן ובית הספר, אוכלים צהריים, מעסיקים את עצמם, מציירים קצת ...בוהים בתוכנית טלוויזיה ומחכים שאיזה דמות הורית תבוא לאסוף אותם בסביבות השעה ארבע, אחר כך עוצרים לעשות קניות ולקחת את הדואר ולפעמים אפילו הולכים לאיזה חוג או לספרייה או פוגשים חברים, ואז, הביתה, ארוחת ערב וללכת לישון, מחר, שמש תפוזית חדשה תזרח על הכפר.
אלו הם הרגילים.
אבל ישנם גם המשוגעים, והכפר שלנו כאמור, מלא משוגעים.
יש משוגעים שכבר על הבוקר מתחילים את הבוקר באיזה סיגריה ושותים קפה ורק לקראת ערב הם ילגמו איזה משקה אלכוהולי, אבל יש כאלו שכבר בבוקר הם מתחילים, לתדלק את היום הם אומרים, ומגיעים קצת באיחור למקום העבודה, מנהל המשמרת או בעל הבית כבר די רגילים, כי ...בכפר אין הרבה אנשים, אבל, הוא כפר תיירותי ויש הרבה מסעדות
ובתי קפה ואינספור צימרים ולכן קשה לבעלי העסקים למצוא עובדים.
המשוגעים הם בדרך כלל עובדים טובים ומסורים, רק סובלים מחוסר יכולת להתברג בחברה המודרנית החמדנית,
כפי שהיא במצבה הרגיל, הם לעולם לא יהיו רגילים מהבחינה של החמדנות, ונסיעות של סופי שבוע ודילים
לארצות אחרות או מכוניות חדישות ומהירות לא יצליחו לפתות אותם ולשכנעם לעבוד בעבודה שהם לא אוהבים,
כי המשוגעים הם אלו שכל כך סבלו מעצם קיומם בעולם הזה,
שהם כבר אינם יכולים להשתכנע לעשות יותר משהו שהם לא אוהבים, משהו שממנו הם לא נהנים.
לפני הרבה שנים, כאשר עוד חיים היה מתנהג בשיגעון שלו כמעט כל הזמן,
והרופאים היו תוקעים לו תרופות מטמטמות במיוחד, עד שלבסוף מצאו לו תרופה במינון סביר,
אז, באיזה שיחה שהייתה לו עם איתמר, איתמר החליט שכדאי לחיים לעבור לגור בעיר הגדולה,
כי באותם ימים בכפר שלנו הוא לא השתלב בכלל.
ואמנם הרבה שנים הוא היה גר בעיר הגדולה ובקושי היה מגיע לביקורים בכפר.
לא מזמן הוא החליט לשוב הביתה לאמא ומאז הוא כאן שוב, והאמא הזאת שלו משגעת אותו ממש כאילו בתמורה לכך שהוא משגע אותה גם או אולי ככה סתם.
בזמן האחרון התחילו השיחות האלו עם איתמר שעוסק כל חייו במחקרים פסיכולוגיים ואזוטריים העוסקים באנושות ובמדוע יש כאן בני אדם ולאיזו מטרה קיומית עליונה הם משמשים, חיים ומתים, פרים ורבים, אוכלים ושובעים,
סובלים ונהנים וחוזר חלילה, והאם יש אפשרות להקלה בסבלם, לשינוי גורלם, למציאת תפקיד טוב יותר
במשפחה אחרת בארץ שמש רחוקה, לא. לא בגלגול הזה, כי אם בגלגול הבא.
ולפיכך ותוך כמה גלגולים עלול להשתפר מצבך וגורלך המשופר ימציא לך חיים חדשים שמהם תוכל להתפתח רוחנית לשלב הבא המתאר מצב חדש של קיום שכבר יש לו, בהתפרקותו של הגוף הפיסי,
מספיק קודים אלקטריים - אנרגטיים מגובשים על מנת למצוא לעצמו תפקיד במקומות נוספים ביקום.
אבל, כל הסיבוך הזה מתחיל מעצם הגעתנו הנה, כי אנחנו לא זוכרים כלום, לא למה באנו וגם לא מהיכן הגענו ולאן מועדות פנינו.
זוכרים רק את העולם הזה, הנגלה והנראה ואת כל אותם דברים מוחשיים שמכיוון שזמנית אנחנו מסוגלים לחוש אותם בגופנו הפיסי, זה יוצר תחושת ממשות ואנחנו נוטים לשכוח עד מהרה עד כמה קצרים חיינו בעולם הזה וברי חלוף ואשר עלולים להוות נצח בעולמות שמעבר.
וככה אנחנו מתחנכים וגדלים בצורת תרבות וערכים שכל עניינם מותנה בהתעסקות בלתי פוסקת בענייני העולם הנראה וגם האנשים הכי רגילים והכי פשוטים, עדיין כמהים ורוצים רק את מה שאינו נראה.
מפני שגם אילו ענייניהם הכלכליים מסתדרים היטב, עדיין,
הם רוצים חיים שיש בהם אהבה ועניין ויחסי אנוש כמו חברויות, זוגיות או קשרי ידידות.
ויש בהם שאחרי שהם מארגנים לעצמם את החיים הכי נוחים שבעולם, אז הם מגלים שאין להם שמץ של ידיעה למה הם חיים ומה מקומם בעולם הזה. כי למעשה אם הבנאדם לא עושה את תפקידו בעולם הזה,
אז, יש לו בפנים רוח חיים והיא מאותתת לנשמה החוברת לנפש ומספרת לה כי הבנאדם פשוט נרדם כאן בשמירה והוא עסוק באגירת כספים (שסופם להתמלא בתוך כיסים שסופם להיתפר בתכריכים...) ולא זוכר שיש כאן מקרה גדול ומסובך שבגללו מלכתחילה אלוהים שלח לכאן התמרות (שנקראות בפי העמים העתיקים 'אלים') ולפיכך התכוון שיהפכו את הקופים המשוכללים שגרו כאן לאנשים, פוטנציאלית בני אדם. ואשר בעזרת עבודה רוחנית, דתית והתפתחות עצמית, יוכלו לתת שרות ולהואיל למצב המסובך אליו נקלעה פלנטה חסרת מזל זו שעליה אנחנו חיים.
בכפר עכשיו צהריים של יום שנדמה לי שהוכרז בתחזית מזג האוויר בתור "שרב",
למרות שבאופן כללי אני יודעת לחיות על פלנטה ארץ וגם לזכור למה הגעת ולאן תשוב ומה בינתיים יש לעשות כאן וכל זה עלול לסבך את הקיום ובכל זאת ואולי בסיועו של מזג האוויר,
לשמים יש היום גוון מיוחד והכול גורם לי להרגיש ברת מזל והדכדוך הקיומי רק מתפקד כרעש רקע קליל שמסייע לי לזכור ללכת לשלם במועצה ולמרות כי רצוי שאלך למכולת... אני דוחה את זה וממשיכה ליהנות לרגע מקיומי.
בתחילה הכול היה כאן ממש שפיר,
ונראה היה שלפלנטה ארץ יש את הכוח הנפלא לגדל כל מה שמתפתח אצלה וכול היצורים החיים חיו כאן בהרמוניה
אשר כללה גם יצורים אנושיים ראשוניים שחיו כאן למעשה באותו גן עדן מיתולוגי המתואר בסיפור התנ"כי.
אחר כך ומפאת המרחק העצום של המערכת הסולארית ממהלכים קוסמיים ומוקדי בריאה אלוהיים,
נפגעה הפלנטה מגוף שמימי אדיר אשר גרם לירח להתנתק מכדור הארץ ושיבש את הקוטביות שלו וכמו כן את המערך האלקטרי העוטף אותו ואשר ידוע בכינויו ה 'אור האסטרלי' וגם בכינוי ההודי בשפת הסנסקריט העתיקה :
'הרשמים האקשים' (נחזה בשמים בתופעת ה'אורורה בוריאליס' של אורות הקוטב ונקרא במדע 'חגורות ואן-אלן')
אשר התהפך בעקבות תקלה עצומה זאת ולפיכך נקטע המאזן האנרגטי החיובי שהשפיע כה טוב על כול היצורים שחיו כאן. חלק גדול מהכאב נוצר מהיווצרותו של הירח ומהקטיעה הגדולה שהתרחשה בזמן התאונה, והחלו הופעות של התקצרות החיים וכל המאזן ההרמוני של החיים האורגניים השתבש והאנשים החלו לפחד מבעלי החיים,
אשר לפתע כבר לא חשו את הנעלות שלהם ובמקומה חשו פחד וכאב ואחרי זמן מה החלו לצוד בעלי חיים ואלו למדו להיות תוקפניים. מכיוון שכל המערך האנרגטי השתבש, הוחלט לשלוח התמרות ואלו נשלחו בדמות בני אדם
גבוהי קומה וארוכי גולגולות ואשר נזכרים באנושות כיום באגדות על ענקים, אלים ומלכים קדומים.
המלכים הקדומים הללו במצרים העתיקה (או בתרבויות עתיקות אחרות) היו בעלי מערך אלקטרי מאוזן והפיצו אורה אשר הייתה מלאה בעוצמה אלקטרית אנרגטית שנראתה גם כמו כתרים על הראש וכמו כן, הם כיסו את הראש בכיסויים שונים על מנת לא לחשוף את גולגולותיהם המוארכות ואשר היו פגיעות במיוחד עקב הפונטנלה הפתוחה שלהם ומכיוון שהמצב האנרגטי בכדור הארץ נהיה דחוס, הם בנו מונומנטים שונים (כמו למשל הפירמידות) ואשר בעזרתם יכלו לשנות את המצב האנרגטי באזור, לייצר כורים גרעיניים, לשנות ולשלוט במזג האוויר (היו מורידים גשמים על ידי שינוי המוליכות באוויר) וכמובן גם לצפות בכוכבים.
אחרי זמן מה ומספיק שושלות של נישואין בין אלו הקרויים 'בני האלים' לאלו הנקראות 'בנות האדם' הם החליטו שהערבוב מספיק, וכהרגלם של אלים, נתנו לכמה אלפי שנות שמש לחלוף על פני הפלנטה האומללה,
בעודם, מפאת נדיבותם האלוהית שולחים מדי פעם, בעיקר בתקופות מהותיות במיוחד,
כמו התחלפויות של עידנים, בהם נשלחת עזרה.
וכך שלחו את משה, שלא ייתן לבני ישראל להישאר במצריים ואשר קריסתה כבר הייתה צפויה באותו הזמן של התחלפות העידן (בין עידן שור לעידן טלה). אחר כך הם שלחו את ישוע מנצרת הקרוי גם ישו הצלוב ואשר נשלח על מנת להזהיר
את עם ישראל מפני הגלות הצפויה, בהתחלפות העידן (מעידן טלה לעידן דגים).
על כלבים זאבים ואנושיים אחרים.
(פרק רביעי)
השעה כבר הייתה אחרי תשע שחזרתי הביתה מהעבודה, אני מלמדת אמנות, בעיקר מעשית ויש לי שתי כיתות בהן
הרבה מהתלמידות הן דתיות, עטופות שביסים צבעוניים על ראשיהן ועטויות מיני בגדים שנחשבים במגזר הדתי כצנועים ואף להם כפי שכבר הספקתי ללמוד.. יש אופנה פרטית וצנועה משל עצמן.
מדיי פעם, אחת מהן מגיעה לכיתה בדיוק אחרי שרכשה לעצמה איזה כיסוי ראש אופנתי או בגד חדש והן מתחילות להראות ולהוציא ולחוות דעה על הגוון והמחיר ולשאול אצל מי נרכשה ה 'מציאה' ולבסוף שאני עושה פרצוף
של מישהי שהולכת בקרוב לאבד את סבלנותה...הן חוזרות לעניין ומתחילות להוציא צבעים ובדים ושאר חומרים
שנאספו ונקנו וקשורים ליצירות שאנחנו מכינות תוך כדי שאנחנו משוחחות על נושאים רבים ושונים ודנות הרבה
בגידול ילדים.
משהו אותו רובנו מתוקף היותנו אימהות מרגישות צורך רב לדבר עליו ולשתף לגביו ולחלוק רעיונות ודרכים וגם אלו הצעירות...מדי פעם לוקחות חלק בשיחה ומספרות על עצמן או על אחים ומכרים והשיחה קולחת וכאשר היא נתקלת בנושאים שנויים במחלוקת או 'טעונים' אני מוצאת את עצמי, תופסת את ההגה ומובילה את הספינה בבטחה לאזור רגוע יותר ממנו נוכל להמשיך. אני מלמדת מהבוקר עד הערב וחוזרת ממש מאוחר.
איתמר והמשוגע צפו בסרט, היה נראה לי כמו משהו שאירדם מולו בשניות, יש לי מעין מנגנון פנימי שמרדים אותי בכול פעם שהסרט לא משהו. אכלתי, התקלחתי ונכנסתי למיטה לקרוא, נזכרתי כי אחת התלמידות שלי סיפרה שהיא חלמה
על זאב, קראתי את הספר של קלפי הריפוי האינדיאנים העוסקים בחיות.
שבט הזאב הינו השבט העתיק של המורים הרוחניים, אלו הם שזכרו שנשלחו הנה מקבוצת הכלב הגדול (זאב)
בקבוצת הכלב הגדול מצויים כוכבים כמו אוריון וקאנופוס וסיריוס ואלפא קנטאורי,
הם מגיעים הנה על מנת ללמד את בני האדם את האיכויות של הזאב,
כי הזאבים וגם הכלבים, מסוגלים לחיות גם בלהקות וגם בבודדים (זאב בודד..) הם היו המורים של השבט ואלו שתפקידם היה לזכור את כל הרישומים העתיקים. זה בהחלט מסביר לי הרבה דברים על עצמי ועל הסיבות שבגללן הגעתי למשפחתי הביולוגית ופגשתי בגיל צעיר את בעלי.
למעשה, כבר בגיל שש עשרה הגעתי לכפר ופגשתי את המשוגע, זה היה בבית הישן של גלי שהייתה לו אמבטיה שקועה בתוך הרצפה וחיים היה אולי בן חמש עשרה וכבר אז הוא היה די משוגע.
אחרי שנה שבתי אל הכפר, הייתי בת שבע עשרה ובאתי לבקר חברים,
איתמר וחיים ישבו על המדרגות של הבית כנסת הישן וחיים ישר זיהה אותי והתחלנו לדבר, אחר כך ובצורה מפתיעה, איתמר הופיע בכל מקום שהגעתי אליו.
יום אחד הוא ביקש ממני לבוא לעזור לו להאכיל את העיזים. היה לפנות ערב וקצרנו יחד ערימה ענקית של עשב,
איתמר חלב את העיזים ואחר כך הלכנו לבקר אצל חיים ואיתמר וחיים ואח של חיים עשו מוזיקה די מזעזעת,
במרתף של הבית של האמא של חיים הם היו יושבים ומנגנים, איתמר דווקא ידע לנגן גם מוזיקה של ממש,
אבל חיים ואחיו רק רצו לנגן את המזעזעת. זה היה משחרר להם את כל הכעס והעצבים והם היו קוראים לזה 'אוונגרד',
אבל לי אישית זה היה נשמע סתם מעצבן.
ההורים של איתמר הם מורים וגם אנשים מאד אינדיבידואלים בדרכם, הם לא ממש התעוררו מהבחינה הרוחנית,
אבל רוב חייהם היה נראה עליהם שהם גם לא ממש ישנים לחלוטין באופן הרגיל.
איתמר הרבה יותר מודע מרוב האנשים שפגשתי, אבל רוב הזמן זה גורם לו הרבה סבל וכאב,
מודעות באה בהתחלה בניצוצות וברגעים, אחר כך צריך ללמוד להפסיק להזדהות עם הסבל ולשחרר הלאה את הכאב. ללמוד להישאר שמח גם כאשר העולם עצוב, לא השמחה הזאת של החגיגות והאקסטאזה, אלא השמחה בלב על הזכות שלנו להגיע לעולם הזה ולעשות למען הבורא, עוד מאמץ, עוד התקדמות, צעד קטן, רגע של מודעות.
אחד הדברים הכי נחמדים שיש זה רגע של מודעות, וכן, אחריו ישנם עוד איזה אלף רגעים או יותר,
הרבה יותר שהם חסרים מודעות ואנחנו ממשיכים בשנתנו הערבה להסתובב מסביב ולחיות את חיינו בחוסר מוחלט
של ידיעה ברורה בקשר למה היא המטרה ותוך כדי שכחה מוחלטת שבה איננו זוכרים למה נשלחנו הנה ובגין איזו מטרה נעלה נתכנסנו כאן לגלגול הנוכחי, תוך כדי שאנחנו לוקחים את כל מה שקורה ונאמר לנו גם אישית וגם רגשית.
לפתע מתעלה לה המודעות שלנו למעלה ונותנת לנו רגע של חסד נוסף בו אנחנו ולו לכמה שניות מחוברים לעצמנו ולסיבות היקומיות לנוכחותנו כאן המתבהרות וזורחות בשמים של החיים ומעניקות ולו לרגע קט את אותה השמחה הגדולה שהופכת אותנו לברי גאולה
ולכאלו הראויים להיקרא בני אדם אשר באמת הינם חיים .
רעש מטרטר של מסור שרשרת מנסר את שלוות הכפר, רגעים אחרונים של מסיק הזיתים,
את רוב העצים כבר מסקו ועכשיו גוזמים את העצים, תספורת אחרונה לפני החורף, עוזרת להם להצטנף מהרוחות
ואם יגיע שלג כבד, לא יכרעו ענפיהם תחת העומס.
הגוזמים ממיינים את הנתחים העבים לערימה המיועדת להסקת התנורים ואת הענפים עם עלוות העלים לערימה גדולה הסמוכה לגדר שלנו, איתמר מבקש מהם לשים שם, הוא כבר יעביר את הענפים מעבר הגדר,
העיזים אוהבות מאוד לזלול גזם זית.
בכניסה למטבח ניצבים ג'ריקנים גדולים מלאים שמן וריחו הנעים כמו משמן את האוויר, ריח של חורף בכפר.
קולות מצמוץ בלתי פוסקים נשמעים ליד דלת הבית, שירי הגיעה הביתה וגילתה את הכלבה החדשה שלנו.
שנים רבות הייתה לנו כלבה שמאוד אהבנו ולפתע לפני כחודש וחצי היא מתה, ביכינו אותה ועם זאת ידענו שהיא כבר זקנה ושעדיף כך. מהרגע שהלכה ניסה הרופא חיות הכפרי שלנו לתרום לנו כלבה חדשה.
לפני כמה ימים הלכתי למרפאת החיות שלו כדי לשלם לו עבור הטיפול האחרון בכלבתנו המנוחה והוא אמר :
"אולי בכול זאת אתם רוצים כלבה חדשה ?" ואז הוסיף "היא בכלביה בעיירה הסמוכה, אם לא נמצא לה מאמצים ניאלץ להרדימה" בשלב הזה כמובן שמייד הודעתי לו שלא ירדים בשום אופן ושיחכה כמה ימים עד שאשכנע את איתמר.
חזרתי הביתה מנסה לגשש בזהירות אחר דרך הולמת וכזאת שתסביר לאיתמר שמדובר בכלב מקסים ביותר מזן כלבה ושמלבד הבנות שכבר בקושי מראות את פרצופן בסביבתנו...לא יזיק איזה יצורון חביב ממש שיהיה כאן קצת במי לטפל. איתמר אמר שהעיזים בהחלט מספיקות בקטע של הטיפול ושעד היום מעולם לא היססתי 'להנחית' גורי כלבלבים
זבי חוטם היישר על השטיח בסלון וללא שום הודעה מראש, אז ..ממתיי אני שואלת להסכמתו ?
וכאשר מבט מוטרד במיוחד עלה על פרצופו הוא זקר את אצבעו למולי והודיע 'שלא תעיזי לתכנן עוד תינוק !'
'כלבון וגמרנו !' מיהרתי להסכים מייד, הקל עליי במיוחד כי את רוב החשדות, הטענות הבעדים והנגד,
כולם התארגנו על עצמם בסיועו ונשאר לי רק לעודדם בשתיקה וללא התערבות.
מיהרתי להתקשר לרופא חיות ואישרתי אימוץ.
עדיין הייתי בשיעור שהכלבונה הגיעה אלינו, איתמר קיבל הוראות מפורשות 'תהיה נחמד לכלבלבונת החדשה'
בסוף השיעור ולפני שנסעתי הביתה התקשרתי לברר 'מה קורה' איתמר הודיע שלחמודה יש פרווה רכה במיוחד
ושהם כבר מיודדים ו, ש...לא. הוא לא היה חביב במיוחד כלפי רופא החיות.
עכשיו שירי הגיעה הביתה והשתיים (שירי והכלבה) ממצמצות אחת לשנייה בקולות מצחיקים,
יצאתי אליהן, שירי התחילה ב...
'הו ..אי...מה...היא.....כל ....כך ...ח...מו...דה...' והמשיכה למצמץ לכלבונת החדשה בקולי קולות.
אחר נכנסה הביתה, פתחה את המקרר והוציאה מכל הבא ליד והחלה לאכול, בשקט, כמו בטקס מקודש אליו,
באופן מפתיע, היא איננה מזמינה אף אחד.
בדרך כלל היא נוהגת להסתובב רק היכן שמתאפשר לה להיות מוקפת בהמון אנשים,
כאלו שעונים אצלה לשם 'חבר'ה' אבל, לזלול את המקרר היא אוהבת גם בעצמה לבד.
איתמר זימן את המשוגע וביחד הם הלכו להביא את המלונה מקצה החצר, אחר כך הם הזיזו בבית את הספות
שכבר כמה זמן מחכות להזזה והתיישבו ליד הבית. חיים טען שהכלבה החדשה חמודה נורא ואפילו מצמץ בשפתיו בהתלהבות ילדותית חביבה. סיפר שאמא שלו שנסעה לחוץ לארץ בכוונה לשהות תקופה ארוכה באירופה,
לפתע החליטה לנסוע שוב לאפריקה וחזרה לאותו כפר ששהתה בו באפריקה בעבר והיא מלמדת שם אנגלית
את ילדי הכפר. אחרי שיחה קצרה על הנושא, סיכמנו שיש לקוות שאף ילד לא ירגיז אותה יתר על המידה,
כי זה עלול להיות מסוכן.
איתמר והמשוגע של הכפר ישבו לגלגל לעצמם איזה סיגריה ואני נכנסתי הביתה כדי לארגן ארוחה.
העיזים פעו במרץ ואיתמר הלך להאכיל ולחלוב, הלכתי לראות אם הוא זקוק לעזרה, השמים ארגנו מופע מרהיב
של עננים אדמדמים. ישבנו על הגדר הקרירה וצפינו במחזה. עד שהחשיך והלכנו לאכול.
מטעמים משפחתיים...ברוטב אזרחות עולמית. וזה - פרק חמישי
ארוחות משפחתיות עלולות להיות עניין מעיק ולכן רוב הזמן אני משתדלת לא לזמן אותם מרצוני
ולקבל בהכנעה את אלו שבוחרות לבוא. מהר מאוד מגיעים לשלב של הדברים שאולי לא כדאי להגיד ולאלו שנאמרו וכבר הספקנו להצטער על כך שהועלו אצל השולחן ושכולם... השתנקו לרגע בדיוק כאשר הם הועלו,
למעשה נועה הופיעה לארוחת ערב מלווה בחבר שלה, ואחותה שבדיוק מתלבטת לגביי איזה בחור חדש...
החלה להודיע דברים בסגנון...אני ממש מחבבת את הבחור, רק ש, הוא מה זה שמנמן, אפשר לומר ממש שמן...
כאילו לא באמת שמן, אבל כן ! יש לו מותניים די רחבות ! וככה היא המשיכה ללא הפסקה לקשקש לעצמה ולנו
אינספור שטויות מהסוג המטופש שקולחות ממנה לרגעים...ממש ללא הכרה. נועה מצידה פשוט התייבשה לה בכיסאה ולבסוף מרוב בושה מהולה באחריות של אחות בוגרת ...היא ניסתה להשתיק את האחות וכול זה בעיקר מכיוון שלחבר שלה, שהוזמן לארוחת הערב... יש מותניים רחבות.
האוכל הנפלא תובל בקטעי תרבות ספונטניים שבהחלט היו מצחיקים ביותר, כמובן אחרי שהמבוכה עברה
והשאירה רק מקום לגיחוך. נדמה לי שבשלב הזה ניסיתי להתחיל לדבר על הדרכים השונות והמתכונים המומלצים
לטיפול בחלקים אלו של הבשר. והצעירה עדיין לא ממש טרחה להפסיק לשתף אותנו בלבטיה לגביי אותו בחור חדש...
והכי חשוב, ייקח הרבה זמן עד שתגיע הארוחה המשפחתית הבאה.
אמא של המשוגע כבר התחילה להזדקן ואף על פי שזה לא מפריע לה לשגע את חיים, זה ממש מקצר לה את הנסיעות בעולם והיא שבה הביתה הרבה יותר מדיי מהר, בהתחלה חיים חש נטוש ממש והיה מוטרד מאוד מהסתלקותה
הבלתי צפויה ואחרי שהוא הבין את כל היתרונות הכרוכים בכמה חודשי חופש מהוד קשישותה המעצבנת,
וכבר החל להתרגל לעניין וליהנות לרגע מהמצב,
אז ישר היא הודיעה שהיא מתכננת לשוב לכפר, שיבתה מהווה עבורו את הזוועה שבמצב,
והוא ממש מתחיל להיות עוד יותר משוגע ממה שהוא בדרך כלל ובעוד הוא הולך ומשתגע לנו מול העיניים והאימא הזאת שלו ממשיכה לשגע אותו עוד ועוד וכך בסוג מאוד מסוים של יחסי 'סאדו וגם מאזו' הם משגעים אחד את השני,
מצאנו את עצמנו יושבים ביחד עם חיים ומנסים להסביר לו שבתור אזרח של ארץ זרה ורחוקה,
כדאי לו לקנות כרטיס ולנסוע מכאן בהקדם האפשרי, חיים השתכנע והלך לרכוש לעצמו כרטיס טיסה שהיה אמור להיות מיועד לזמן קצר אחרי שהמשוגעת תשוב מאפריקה, אבל, הבעיה היא שלחיים מאוד קשה לחשוב בשביל עצמו ובעצמו, האמת היא שרובנו הנמנים עם משפחת בני האדם מוצאים את יכולת החשיבה העצמאית שלנו ממש מוגבלת,
אנשים נוטים לחשוב מה שמוחות אחרים שנמצאים בסביבתם חושבים ולמרות שנראה להם שהם חשבו על זה לגמרי לבד, האמת היא שזה סתם עוד איזו מחשבה שטיילה לה מסביב והמוחות צדו לעצמם כמו מעין דייג שלכד לו איזה דג ברשת.
גם הפסיכיאטר של חיים חשב שכדאי לחיים לנסוע ולא להישאר לגור אצל המשוגעת שרק עוזרת לו להשתגע ועוד איך. אבל, מהרגע שהמשוגעת חזרה היא התחילה לטחון אותו בענייני כספים והודיעה לו שהוא צריך לעבוד הרבה
כדי שיהיה לו כסף ורק אחרי שיהיה לו מספיק כסף מעמל כפיו, אז, כדאי יהיה לו לנסוע,
ובמשך כמה זמן הם שיגעו אחד את השני ללא הגבלה והנסיעה נדחתה שוב ושוב,
ואחרי כמה זמן זה היה ברור שאם זה יימשך ככה, אז, זה יתדרדר למקומות קשים.
איתמר טען שיהיה לו עצוב קצת בלי חיים כי הוא ייאלץ להפסיק עם המנהג של הסיגריות מול הנוף,
אבל, כדאי שחיים ייסע ויארגן לעצמו חיים קצת פחות משוגעים במרחק רב מאוד מהמשוגעת,
כדאי להיפרד מהחיים עם חיים שבסך הכול רוב הזמן ממילא נמצא שבוי בעולמו המשוגע.
ואז, רק רגע קצר אחרי שהבנו שאנחנו אמורים להכין את עצמנו לעוד פרידה ארוכה מאחד מהמשוגעים הכי אהובים, בדיוק אז, במקום לנסוע לארץ רחוקה, הוא החליט לדחות את הכרטיס בחודשיים, ולמרות שאחרי ההתייעצות איתנו, ואחרי שניסינו לשכנע ולהסביר שוב ושוב שככול שייסע מהר יותר ורחוק יותר...יהיה בסדר...
ולמרות שגם הפסיכיאטר שלו הסביר לו שמוטב שייסע כמה שיותר רחוק, כמה שיותר מהר, החיים בהשפעתם המקומית של כמה טיפוסים מקומיים חסרי כל הבנה ברמת השיגעון של הבחור,
ותוך כדי התעלמות מיכולתה הבלתי נדלית של אימו הזקנה להטריף את דעתו עד כדי חידלון שפיות מוחלט
ואשר במקום לעודד אותו לנסוע, החליטו על דעתם העצמאית שמוטב לשכנע את המשוגע להישאר בסביבה ..!
באחת השיחות האחרונות ששוחחנו עם חיים, הוא הודה שהוא יודע שבזמן שהוא מתכנן להישאר על מנת לעבוד – יש לו הרבה יותר סיכוי לאיבודה המוחלט של שפיותו המעורערת ממילא ..ולא עזרו כל השכנועים וההסברים,
המשוגע ..החליט להישאר, ואחרי יומיים איבד כצפוי כל צל של שפיות וזהו, עכשיו כבר המצב התערער לגמרי,
בזמנים שהוא משוגע לגמרי הוא חדל מלבוא לבקר אותנו, כאילו לפתע אנחנו נהיים בעיניו יותר מדיי 'נורמאליים',
בכל מקרה, הוא מגיע רק שהוא ממש צריך משהו וגם אז, רק לכמה רגעים.
כל שאר הזמן הוא יושב ליד הקיוסק של הכפר ומדבר עם העוברים והשבים, למרבית מזלו, הרוב כבר מכירים אותו,
ולכן, רק לעיתים נדירות הוא מסתבך עם איזה מישהו שממש מצליח להיבהל ממנו
(והוא בהחלט עלול להיראות מבהיל ..כשהוא משתגע לו לגמרי ! )
לפעמים המישהו המבוהל מתלונן עליו למשטרה והשוטרים באים לבלבל לו את המוח.
אני קוראת לזה 'הזמנים שחיים שורף את הגשרים' כי אחרי תקופה כזאת של שיגעון אמיתי שנמשך איזה חודשיים ויותר ואחרי שכבר נתנו לו חיזוקים ותרופות וזריקות הרגעה מכאן ועד להודעה חדשה ואיימו עליו באשפוז במחלקה הפסיכיאטרית (זה הדבר שהוא הכי לא אוהב..) אז, לבסוף הוא התחיל להירגע והסכים לנסוע לארץ הרחוקה ...
ואחרי חודשיים של שהייה בארץ ההיא הרחוקה ..הוא דיבר עם אימו ואיים לחזור, אבל היא, באיזה דחף הגיוני פתאומי שנחת עליה לפתע ..החליטה להודיע לו שאם הוא חוזר, אז, הפעם היא לא מרשה לו לשתות – בלי אלכוהול !
והחיים לפתע הבין שאולי הוא לא כל כך מתגעגע אליה, ותוך יומיים מצא איזה עבודה פלוס מגורים...
ומאז, עברו כבר כמה חודשים והוא עדיין שם, בארץ הרחוקה, ואנחנו כאן בכפר ממילא לא חסרים משוגעים,
כי כאמור הכפר שלנו מלא משוגעים.
רק לפני כמה חודשים המשוגע היה בן ארבעים והוא החליט שהוא רוצה לערוך סעודת יומולדת מפוארת ולהזמין רק חברים קרובים.
הוא בעצמו יקנה נתח בשר בקר גדול ויכין אותו צלוי בתנור ומשאר החברים הוא יבקש להכין כל מיני דברים אחרים לארוחה, ממני הוא ביקש להכין סלטים. הלכנו לאכול, הארוחה התקיימה בבית של אימא שלו והגיעו עוד כל מיני אנשים מהכפר, לזכותו של חיים ייאמר כאן, שהחברים שלו בהחלט רוב הזמן קצת יותר שפויים ממנו.
היה אוכל נהדר והבקר הצלוי הצליח לו ממש, הוא אולי משוגע אבל גם מאוד מוכשר.
בתחילת הארוחה לקח לנו לפחות שלושת רבעי שעה כדי לשכנע את החיים להיכנס להתקלח,
הוא באמת לא אוהב מקלחות.
לבסוף הוא יצא מהמקלחת מאורגן ומרוצה וחתך את הבשר הצלוי בהתרגשות, בסוף הארוחה, הסיגריות המגולגלות הועברו בין האורחים וניסו לדבר כל מיני פילוסופיה, אני ואיתמר חייכנו אחד לשני, בזמנים כאלו אנחנו מעדיפים לא להתערב יותר מדיי, זה הקטעים של הזקנים של הכפר, אלו שבצעירותם היו ילדי פרחים והיום הם סתם זקנים עם פילוסופיות די מייגעות , אבל, מזמן החלטנו שלא צריך להפריע להם בתיאוריות, שצריך לתת כבוד לזקנה ולא להטרידם ברעיונות המוזרים שאנחנו אוהבים לעסוק בהם. פשוט לתת להם לחיות את חייהם מבלי להפריע ובעיקר לא להסתבך בצורך לתת להם הסברים.
רק עם אביגדור הייתה לי שיחה, הוא מוסיקאי מוכשר מאוד, הבן שלו נדב, הוא ממש בגילנו, וגם הוא גדל עם איתמר ועם חיים בין כל המשוגעים והאמנים, נדב כמעט כל הזמן נוסע להודו ובקושי חוזר,
בפעם האחרונה שהוא חזר הוא היה כל כך רזה שאמרנו שהוא 'שקוף' גם ככה, ברגיל, הוא בחור צנום, עכשיו כבר באמת
לא נשאר ממנו כלום.
אבא שלו, אביגדור, כבר מודאג, ה'בחור' אומר אביגדור, כבר תיכף ארבעים וכמה,
והוא לא עושה כלום מלבד לנסוע להודו ולחזור, מה יהיה ?
האביגדור אובד עצות, ניסיתי לומר לו, 'אנחנו ואתם לא מאותו הדור' – 'אנחנו ואתם לא בדיוק הופענו כאן בעולם מאותן הסיבות' – 'זה נכון שיש את הסיבות שנכונות לכולם' – 'אבל אתם באתם אחרי המלחמה, מלחמת העולם השנייה,
באתם כדי להיות הדור שיילחם למען הארץ והמדינה' – 'אנחנו קצת מסיפור אחר, באנו כדי להיות אזרחי העולם,
לנסוע בין ארצות, לנגן מנגינות ממקומות רחוקים, לאכול מאכלים ממחוזות נידחים, להיות היום כאן ומחר בצד השני
של הכדור ולגלות שאין מקום שהוא רחוק מדיי, שלכול מקום שאנחנו הולכים, אנחנו באמת לוקחים את עצמנו איתנו,
את כל המגבלות ואת כל הכישרונות, את כל החוכמה ואת כל הטיפשות, את כל היופי ואת כל האופי,
כל החבילה כולל מיסי נמל, באה איתנו קומפלט - לכל מקום' – 'אנחנו באנו בשביל להכיר בעצמנו וגם לגלות לעולם
מה זה להיות אזרחי כדור הארץ וכיצד זה מחייב אותנו בכול זמן ובכל מקום, כיצד בכול מקום צריך להתחשב בקיים ולשמור על האדמה ועל המים ועל האוויר וליצור אקולוגיה אנושית וסביבתית כדי שבכלל נוכל להמשיך להתקיים כאן וכיצד אנחנו, הדור הזה, בא על מנת ללמד את בני האדם על מלחמת הקיום האקולוגית ועל כל מה שבעתיד של כדור הארץ' שמעתי את עצמי טוענת בפני אביגדור ומסבירה לו מדוע נדב בנו, אינו ממש חריג בין בני דורנו,
אלו שלא השתגעו לחלוטין או חזרו בתשובה או נהיו אנשי עסקים או עשו תואר באוניברסיטה
והתחתנו והתגרשו כמה פעמים, אלו שזוכרים ולו באופן מעורפל ממש שהייתה איזו סיבה לבואם הנה לגלגול נוסף.
הייתי מבסוטה, כי אביגדור הודה לי ואמר 'וואלה, סחה, את צודקת, זה נכון, אני פשוט ככה, את יודעת, סתם זקן מודאג'
כן ,בתכלס, כל מי שיש לו ילד כמו נדב, יכול לדאוג והרבה, ובטח גם לחוש הרבה רגשות אשמה.
יש את הגישה הזאת של 'הילד שלי' אבל האמת היא מאוד מאוד שונה מזה, כי האמת היא שאתה לא הילד של אף אחד מלבד הילד הישיר של אלוהים והבריאה, ההורים הביולוגיים שלנו הינם רק הדרך שאלוהים הנחית אותנו כאן בגוף אנושי.
ועכשיו, אנחנו יכולים לעד להאשים אותם בכול מה שקורה וקרה ויקרה לנו, או לבחור לזכור שבמקום להיות קורבנות של המצב, זה בידנו לגדול מעבר לכך, לעוף לדרכנו, לצמוח מתוך השברים של הביצה שממנה בקענו ולצאת לדרכנו העצמאית, פיסית, ונפשית ושכלית ורוחנית ולגדול להיות מי שבאנו להיות מתוקף היותנו כאן שוב, רוח חיים הכלואה ביחד עם הנשמה בתוך גוף פיסי, עוד גלגול, על פלנטה ארץ, ובעודנו מנסים שוב, להיזכר מדוע הגענו, מהי המשימה שניתנה לנו ערב הגעתנו הנה, בפני מה התחייבנו, וכיצד אנחנו מתכוונים לבצע את משימתנו על הצד הטוב ביותר.
זה נראה כאילו למעשה הכול בידנו, אבל האמת היא, שהרבה דברים הם מחוץ לשליטתנו, ויותר עדיף היה לנו באם היינו למדים להשאיר את הטיפול בכול מה שלא בשליטתנו , לאלוהים ולמלאכיו.
פרק שישי ואחרון :
חדל מהירות ועצור לזמן איכות של קפה מול נוף של בהירות.
לפני יומיים נסעתי לחתונה , אחת התלמידות מהשנה שעברה התחתנה,
באיזה שיעור לפני שנה סיפרתי לתלמידות משהו על אסטרולוגיה יהודית קבלית שיש באיזה ספר שנקרא - 'רפואות תימן', אז כפי שהבטחתי להם, הבאתי את הספר לכיתה, והיה כתוב בו מה הן הסגולות של האדם על פי היום שהוא נולד בחודש ועל היום שבו נולדתי היה כתוב 'תפילתו נענית תוך ג' ימים' סיפרתי לבנות שלמרות שלא ניסיתי את זה הרבה פעמים,
בכול פעם שאני מתפללת, אמנם התפילות שלי נענות במהרה, אחרי השיעור אחת התלמידות ניגשה אליי וביקשה שאתפלל למענה שהיא תתחתן,
עוד לא עבר יום וחצי והיא שלחה לי הודעה 'דיי תפסיקי' – היא כפי הנראה נבהלה מהמציאה המהירה של החתן...
בקיצור,
השבוע נסעתי ביחד עם עוד כמה מהכיתה לחתונה והייתה שמחה גדולה ויופי של חתונה,
זה עוד אחד מאותם מקרים שיש בהם על מנת להזכיר לנו לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים ולא לשכוח להתפלל
ולו על מנת להשאיר לאלוהים ולמלאכיו גם הם חלק מהעבודה !
כל הדרך לחתונה ישבתי עם תלמידותיי ודנו ארוכות (כי ארוכה הייתה הדרך..) בענייני חתונות
וכמובן גם בגירושים – כי אחת מהן מאוד מוכשרת במציאת חתנים והתגרשות מהם למרות היותה דתייה כשרה.
אגב חתונות, והאם זיווג כאן הוא עניין שמימי או ארצי ובכלל ... נזכרתי במשוגע, המשוגע נראה ממש בסדר מבחינה חיצונית, אם כי יש בו משהו קצת משוגע, אבל זה לא שחסרו משוגעות וסתם אחרות שהיו חפצות בו ובקשר עימו,
הוא פשוט עדיין איננו בשל, ויכול להיות שאף פעם הוא לא יהיה.
זה לא רק היחסים המאוד מתוסבכים עם האימא הזאת שלו, פשוט מבחינה רגשית
הוא בערך הגיע לגיל...תחילת גיל ההתבגרות, משהו כזה.
ולמישהו בגיל הזה מאוד קשה ליצור מערכת יחסים עם מישהי, אז כמה שהוא לא בודד ומשוגע,
הוא גם ממש לא ניתן לשידוך,
והכי מוזר זה שכמה שלא ניסו להתחיל איתו בחורות, הוא אף פעם לא מתחיל איתן, כאילו הוא בכלל לא מבחין בהן,
הוא טוען שהוא בהחלט נמשך אליהן, אבל מלבד הטענה הזאת...הוא אף פעם לא עושה שום דבר כדי ליצור קשר
עם בנות המין השני. וזה באמת כפי הנראה.. קצת 'משוגע על כל הראש'.
גשמים ראשונים של חורף שהקדים ניקו את האוויר הצלול של הכפר, השילו את אבק הקיץ ואת המאורעות האחרונים,
ניקיון שמביא הרגשה של התחלה חדשה ויש לו ריח של ברכה, הצלילות מביאה עימה תחושה של צלילות דעת.
בכלל, לכפר שלנו יש נטיות עוצמתיות של 'הפשטה' ובמהירות הוא מערטל את הבריות ומותיר אותם כפי שהם,
בלי הסיפורים והאגדות וכל מה שהם היו מתיימרים לחשוב על עצמם או לספר לאחרים, פשוט כפי שהם, ללא כחל וסרק, באמת.
זה קרה כאן כבר המון פעמים ועדיין ממשיך לקרות ואפילו בעוצמה מוגברת.
אנשים מגיעים ובאמתחתם סיפורים ותכניות, רצונות ורעיונות, וכאן, באוויר הנקי של הכפר,
היכן שהנוף מראה את הכול למרחקים והבריות ברוב הזמן אינם ממהרים, כאן החוקים של המשחק הם חוקים נוקשים, כאן שורדים רק אלו שבדעתם הם נחושים, רק האמיצים והמשוגעים.
וכידוע, בכפר שלנו לא חסרים משוגעים, ויש גם כאלו שהם אמיצים, ורבים שבאו, המקום הרומנטי קרץ אליהם
וקרא להם להתיישב על ההר הגלילי ותוך כמה חודשים ספורים או שנים מועטות, השיל מהם את ממונם,
שבר את הקופות, את הכלים, את האשליות, ניפץ חלומות, הפך חברויות למבחני אמת, וזוגיות לעיתים לעוינות,
רק החסונים בעינם נותרו, אלו אשר לא בקלות הם נשברים, אלה שמה שלא מחסל אותם הוא מחשל ומחזק אותם
להמשיך בדרכם, בשביליו של הכפר הזה, שיש בו מהיופי של כל הכפרים שבעולם וגם הרבה מהמיוחדות של עצמו
ושל משוגעיו ושל שיגיונותיו הפרטיים שלא תלויים רק בגחמות של האנשים אלא גם במה שהוא מאפשר בתוכו לקרות, כן, כאילו גם לו, לכפר בעצמו, יש איזו ישות עצמאית,
הנותנת לדברים מסוימים להתהוות ולאחרים היא שמה רגל או מכשול,
ישות עצמאית שמפקחת על העניינים ויש לה דעות ברורות לגביי מה מותר ומתאפשר ומה לא מתאים ומה צריך להעלים, יש כמה נוסחאות כמו 'חיה ותן לחיות' שעובדות, ויש כאלו שממש לא מתנהגים יפה לסביבתם ודי מהר נמצאים כמקפלים את זנבם ונמלטים על נפשם.
זה ממש נראה כאילו הישות הזו עושה בעצמה חלק גדול מהעניין ואת מי ומה שלא מתאים לה ואת אלו
שאינם פועלים על פי החוקים המתאימים, היא מסלקת במהירות ולאחרים היא נותנת אפשרות.
הישות הזאת הכפרית היא המנהלת הנסתרת של הכפר,
היא האורבת לכול אותם אלו שבאים כדי לפנטז לעצמם כל מיני פנטזיות חסרות גישה למציאות
לגביי התעשרותם הפתאומית תוך כדי שהם עסוקים בלפזר את עצמם ואת ממונם בחוסר אחריות בולט מסביב.
הכפר יש בו המון מהמיוחד והשונה ותוך כדי כך יש בו גם את הרגילות של האנשים הפשוטים,
אלו שפשוט מעבירים את החיים ואף פעם לא נראים כעוצרים לחשוב מה לעזאזל הם עושים כאן
בעוד גלגול נוסף על פלנטה אומללה זאת.
איתמר נכנס הביתה, יושב לחלוץ מגפיים מלאות בוץ, זורק כמה עצים לתנור, ומבקש ממני לבוא לשתות עימו קפה,
זה נקרא אצלנו 'קפה' אבל לפעמים זה יכול להיות גם תה עם נענע או משהו אחר.
אני נענית לו והשיחה נסובה על הדיר ועל הבית ועל הבנות ועל הלחץ של החיים ועל כך שצריך להירגע
כי כבר כולם גדולים וברוך השם בריאים ואין כול סיבה ידועה ללחץ הזה הקדחתני של החיים שתמיד מתגנב לו ככה בשקט, כאילו בדלת האחורית ובחוצפתו מתנחל לו ומלחיץ ככה סתם כאן את כולם, מבלי שיוכלו ליהנות להם בשקט מהפסטוראליות הכפרית הכה יפה הזאת שמסביב ופשוט ליהנות מהחיים.
כי כמו שיש ישות ששומרת לנו כאן על האינטרסים של הכפר, יש גם ישות תרבותית אמיתית
שמלחיצה לבן אדם ת'צורה של החיים ומאלצת אותו תמיד לרוץ קדימה ולהשיג עוד ועוד יותר
וגם לרכוש וגם לעשות וגם להספיק ובכלל..
לא ברור אם אי פעם היא תרשה לך להירגע לרגע מהדרישות התוקפניות של החיים.
ישות די אכזרית המשתדלת בכול מאודה להבהיל אותך כל הזמן עד עמקי נשמתך ולגרום לך להתאמץ לעשות עוד יותר והעיקר להשיג את מטרותיה הזדוניות שמקורן בתאוות בצע וחוסר הסתפקות בקיים ושיעבוד לעולמות החומר שאיננה מכסה על הריקנות בממלכות הרוח שעומדות מחכות לעד שתפנה אליהן את תשומת ליבך
המוסחת כל כך בגינו של כל ההבל הזה המיותר המנהל ללא הפסקה את חיינו ורוב הזמן מאמלל אותנו ומלחיץ ומעצבן אותנו וגורם לנו סבל לא מודע אליו אנו משועבדים כעבדים אשר אינם רואים את האפשרות להימלט,
ולנוס על נפשנו לעולם בו יש יותר מהפשטות ומהענווה, מהשמחה והיצירה והתקווה והאמונה,
המעניקות לנו אפשרות של חיים עם משמעות ומטרתם הרוחנית הגבוהה חרותה על דגלם המתנוסס חופשי
על אם הדרך המובילה של הכפר. הכפר הזה או כל כפר אחר בעולם כולו.
זה, יכול להישמע כשיגעון, או כגדלות רוח, או כהזיה, אך למעשה, זה הרבה יותר מהאמת הפשוטה,
הערומה והמעורטלת ומהאשליה אותה התרבות המודרנית מנסה למכור בכול פינת רחוב,
בפרסומות החולפות על פנינו בעודנו מנסים למצוא לעצמנו מרגיע או משכך, פיצוי חומרי לרגע חולף רק כי לא גידלו אותנו להיות מאוחדים לאחד עם מאוויי רוחנו הנצחית.
הכל בעולמנו התרבותי הינו נגלה, נראה וחשוף ומעורטל ומוחצן, מלבד האמת הפשוטה הזאת לגביי נצחיות הרוח וזמניות החומר, וכל חיינו אנו עובדים ועמלים ומשיגים עוד ועוד על מנת להגדיל בעולם החומרי ומזניחים הזנחה חמורה את העולמות הנסתרים ואשר בהם איכויות נעלות כמו סובלנות והבנה, אכפתיות ואהבה, חסד ואמונה ותקווה ושמחה ועידוד ונחישות ונאמנות הם המצרכים החשובים שיש להשיג, בכלל ה 'להשיג ' הינו היבט בעייתי, אין מכך מוצא,
ככל שמשיגים יותר בחומרי, ככה יש יותר התעסקויות עם לטפל בזה, לעשב ולדשן ולטפל, וזה בכלל לא משנה אם זה מניות בבנק או וילה בכפר, זה מעסיק את ה 'מוח' והוא, ה 'מוח' הוא מאוד אוהב להתעסק ולספור ולחפור ולהפוך,
ובלבד שהוא יהיה כאן בשליטה על המצב, הוא לבדו, באין בלתו, אין זולתו.
ובאמת, רבים המקרים ואומללים למדיי התיאורים על כל אותן בריות שיצא לי לפגוש, חלקם בני הכפר, חלקם כאלו שנעשו לי לפתע לדיירים בשכנות, מכוניות מפוארות הם מחליפים מידי חודשים אחדים, והבתים מצופים אבן ושיש וחלונותיהם נוצצים מהכסף הרב ששפכו בעליהם על מנת לכסותם ביופי ויקר, ובריכות השחייה ובכלל, והבעלים, אוי לאותה הברייה שככה מרוטים עצביה, ואני החזקתי מעצמי ה 'עצבנית' לא משתמשת בסיגריות ממולאות כדי להירגע,
והם, ממש עצבניים, וכאן אצלנו בכפר אומרים שהלוואי על כל שקל שיש לו לשכן, יהיה לו חצי גרם של שקט נפשי
ורבע גרם חכמה.
הלוואי.
אבל בינתיים הוא רק מוצא לעצמו כל סיבה אפשרית לרגוז ולכעוס, והן, הסיבות, כאילו מוצאות אותו, רודפות אותו,
שלא חס וחלילה יצטרך להירגע ויוכל ליהנות לרגע מכל הממון הרב שאסף.
ככה, ההתעסקות בחומר הזמני משולה לבזבוז זמן ואילו ההתעסקות בנצחי, בעולם הרוח ובעולמות הבלתי נראים,
משולה להתעסקות בעולמות שאינם בתפישתנו, מחוץ להשגתנו, ואין לנו מילים כדי לתארם, מעט מדיי אנחנו יודעים
כדי לסנגר בזכותם, את האנשים הרגילים בעולמנו הם מפחידים, מסקרנים ובאותו זמן מרתיעים,
כמו בלתי ניתנים לאחיזה או מערערים את האחיזה, במציאות...
מהי אותה מציאות ?
אני שואלת את עצמי.
יוצאת החוצה לראות האם איתמר סיים לחלוב, הדיר חשוך, איתמר לא הגיע לאכול ארוחת ערב, הערב יורד על הכפר, הטלפון מצלצל, איתמר אומר שיגיע אחר כך, הלך לעשות לו 'סיבוב' .
פעם היינו הולכים ל 'הסתובב ' יחדיו, אבל עכשיו אני כבר מתעצלת ואיתמר אוהב ללכת את הכפר ברגל, לטפס בעליות, לרדת בוואדיות, לקטוף פטריות על ההרים, לחזור אליי הביתה עם סיפורים, על כל הכפריים שפגש בדרך ושבעיניו הם 'סתם אנשים' אנשי הכפר הזה שלמרות כי הוא חושב שהם 'אנשים רגילים' בעצם כולנו יודעים שהם די משוגעים.
Remind אפרת לביא