יום בהיר אחד..  החלטנו  לסגור את הבאסטה !
השכרנו את הבית ושלפנו את הילדות ממוסדות החינוך, מסרנו את החתולים והכלבה,
נתנו ואכסנו כל מיני מיטלטלין ונסענו לטייל בעולם הרחב שמסביב.
נחתנו בהודו,
ואחרי תקופת הסתגלות קצרצרה של ארבעה חודשים תמימים פשוט התחלתי להרגיש בבית.
כמובן שקשה מאד להרגיש "בבית" באין מטאטא להתעופף בעזרתו ומגב גומי "רגיל"
אשר יחד איתם אפשר לדהור ברחבי הבית שמוסיקת רקע .. בערך משהו בסגנון "יהודית רביץ - באה מאהבה"
ואני צורחת ומכבדת את הרצפות. כי...אין  כמו בבית !

רק מה,  אחרי כמה חודשים חולפים... גם המושג "בית" הולך ומתערפל ואתה כבר אינך זוכר בדיוק  האם זה זיכרון, דמיון ? 
או שמא תעתוע המהתל בך ?!? 
במשך הטיול שלנו (שהתרחש לו בשנת 2001) הבית הפך להיות כל מקום שהרגשנו בו בנוח יותר מיום-יומיים
וכל חדר שהייתה טמונה בו האפשרות לישון ולקום, להחליף בגדים ולהשאיר תיקים.
מכך  נתגנבה אליי התהייה המבלבלבלת והמרגיעה יחד,
ושאלתי את עצמי כך ביני לביני :
"האם לדעתי – יותר זמנית היחסיות או שמא היחס הוא זמני ?"  
וכך, בין - ה "הכל יחסי" ל "זה רק זמני" אני מוצאת לעצמי באופן זמני הרבה מאד בתים שהנם באופן יחסי כמובן..
מקום שזמנית אני מרגישה בו לגמרי בבית ! 
 

הדרכים הפתלתלות אשר לוקחות אותי איתן נותנות לי זמן לחשוב ולהתפעל ומקומות רבים בדרך נראים כמו מקומות "שכוחי אל" ובכל זאת האל שלהם נמצא שם כל הזמן .
אם כי לפעמים אני תוהה איך זה יכול להיות שדבר עצום ושמיימי כגון "אל" מסוגל לדור בתוך מקדשון קטנטון שכזה שמונח, מוזנח, בצד הדרך.
ורק נוף אלוהי המשתרע למרגלות מצוק הר הימאליה אימתני ואדיר אשר אי אפשר לחזות בראשו המתמר אל על,
אי שם במעלה תלולות הדרך ובסיסו יורד ומשתפל אל תוך סבך יער הלופת בחוזקה את המדרון התלול ביותר שאפשר להעלות על הדעת וליבי כבר מורגל להפסיק את פעימותיו ולחדש את פעילותו בתרגילי נשימה איטית ומתונה בכל פעם שאנחנו מתקרבים מידי לשוליים של הדרך העקלקלה ומתפללים שלא להדרדר במדרון התלול והמצוקי עם הנוף האלוהי הענק שמשתרע מעבר למקדשון הקטנטון. 
ואולי במזל האל הזה מסתפק במועט?! בדיוק כמו שהייתי מצפה מ, ה "אל" לעשות?
ושמא הנו "אל" מתחשב שיודע שלמאמיניו החוקיים..אין אפשרות לבנות למענו מקדש מפואר ?
ולכן ממש כמו אלוהים בכבודו ובעצמו הוא פשוט מוכן להיות בכל מקום.
ולהרגיש בבית !              
 

ואם במקרה אני מצליחה לחוש געגוע קטנטן לדבר הזה שנקרא לו "הבית" אז בדיוק אנחנו מגיעים לעוד אחד מאותם מחוזות יותר מתויירים ע"י ישראלים .
וכידוע.. ישראליותינו נשמעת למרחקים כובשת ארצות ויישובים נידחים ! 
ועכשיו אני יודעת שלא רק שאני בת לעם נבחר אלא  אני גם אזרחית ב"מעצמת-על".
ובנתיים נדמה שיש אצלנו במדינה מן קונספירציה ממשלתית, כי מישהו החליט שיותר מדי יהודים במדינה אחת קטנה ומאויימת ובנקודה כל כך עקרונית על פלנטה יחידה וססגונית ..זה בודאי "יותר מדי"
ומאד קשה כך לשלוט ולהשתלט למשול ולעמול ולכן כל בחור וטוב לנשק ולתרמיל ראוי לו שיצא למסע בארצות המופלאות שמסביב וילך לתור קצת את אמא ארץ הפלנטה המופלאה והעיקר שילך קצת לנוח בקיבינימט וייתן לנו פה להילחם את מלחמת החיים ובניית הארץ והמדינה.
וכך בדיוק, אנחנו עם קטן ועתיק אבל מה..נמצאים כל הזמן ובכל פינה !

ואולי אחד מתפקידיי אבות אבותיי בני ישראל שנמסר כתפקיד לדורות והגיע עד אליי ומבקש ממני לראות מקדשון פצפון השרוע לו בנוף האלוהי ולזכור את המקדש הפנימי השרוע לו בתוך כל אחד מבני עמי בני האדם ברואיי האל ומקודשיו.

                                                                      אלוהים נמצא בכל מקום
                                                                                אז...
                                                                  אפשר להרגיש בבית                                              

הרי ההימאלייה הם הן רצועה אדירה המתנשאת לה מכאן ועד הודעה חדשה בגבהים הכי גבוהים שבהם האדמה והשמיים החליטו להיפגש.
טסנו יותר משעה מעל הפסגות הכי גבוהות ושלוגות של ההרים האדירים הללו ועד שהטייס הבחין לפתע
שאנחנו מעל עיר הבירה של הודו היא "דלהי". 
לצאת ממסוף הנוסעים החוצה אליה היא "דלהי" רבתי זאת חוויה אמיתית,  
מן מסע בזמן ואל עולם שונה שגם בו "הכל אפשרי" 
המכוניות החדשות המשמשות כמוניות הן דגמי מכוניות בני שלושים וארבעים שעדיין מיוצרות במפעלים הנמצאים
בתת היבשת ההודית בה חיים מיליארד אנשים שיש להם עולם "הודי" משל עצמם.
ריקשות ממונעות הן מכוניות תלת-אופן קטנטנות המורכבות על בסיס של אופנוע ומשמשות כלי רכב חשוב ועיקרי בעיר הבירה "ניו-דלהי".

ואחרי תשלום בקשיש וחצי שעה של חיפושים מייגעים בעזרתו של הודי אחד שגם קיבל בקשיש וגם מצא לנו את המונית המיוחלת מס' 8203 !
אשר אליה נדחקנו ארבעה אנשים ושמונה תיקים, נהג אחד ותודה לאל שהשארתי את הכלבה בבית.

אחרי שהתמקמנו בחדר שהמתין רק לנו הלכנו להזמין לעצמנו מונית שתיקח אותנו הרחק אל הרי ההימלייה העצומים.
 
בבוקר סגרירי המתין לנו בפתח המלון נהג גדל גוף שחיוך רחב המבצבץ מתחת לשפמו המעטר ראש עטור טורבן ורוד וענקי שנהג אותנו בבטחה בדרך לא דרך ואשר במהלכה ענה בסבלנות על אינספור שאלותינו וגם ענה לשם מנמוהן סינג.  
רבים מבני הדת הסיקית שהינה מעין שילוב עתיק בין הדת ההינדית לאיסלאם עונים לשם המשפחה "סינג" שמשמעו אריה והוא מעיד על אצילות ועוז רוחם של בני הדת הסיקית בקרב והם עוטים טורבנים ססגוניים והמכובדים שבהם חוגרים בגאווה חרבות מצועצעות.
 

בצד הרך בואכנו "דלהי" נושאות ביצולן זוג פרות לבנות אדירות מימדים  שקרניים עצומות מזדקרות מהן כשופרות ותלולית דבשתית כמו עוזרת להן לגרור עגלת עץ שענפים התקועים בדפנותיה אוחזים אבטיחים ירוקים שנראים ככדי עסיס המכבידים על גלגלי העץ  של העגלה ותכף לא יכולים לשאת את המסע ועוצרים כדי להציע בצד הדרך פלחים עסיסיים למכירה.

באחת מהמון העיירות השרועות בצדי הדרך עוצר לנו מנמוהן סינג ואנחנו מתיישבים לסעוד את הארוחה הראשונה שלנו מזה יממה.
האוכל מוגש לנו בכלי פח או ליתר דיוק מה שנקרא "נירוסטה הודית" ואנחנו טועמים בחשדנות "מסלה דוסה" שזה מן עלה בצק דק מאד ומטוגן או מיובש ועליו מן תבשיל תפוחי אדמה וגם יוגורט טעים ומתובל ואנחנו אוכלים מעט והמומים המון ודי מהר ממשיכים בדרך מלאה מראות מרתקים של חיים במקום אחר בו הולכים נושאיי דליים על "אסל" הוא מקל המוחזק על הכתפיים וממנו תלויים דליים מלאים חלב או יוגורט טעים ומתקתק ורצוי שיהיה מחלב באפלו כי אז טעמו עוד יותר עז ומקסים.
באזור שאדמת חמרה משתפלת מן המישור רואים בצד הדרך ים אדיר של לבנים ותנורי ארובות גבוהים המשמשים לשריפת הלבנים.
המוני עצים שגזעיהם מסומנים בפסים שמנמוהן סינג מסביר לנו שאת העצים הללו אסור לכרות.
העצים מצטופפים סביבנו ודומה שנכנסנו לאזור ג'ונגל שנחשב באזור הזה לטומן בחובו חבורות של שודדי דרכים ושאר דברים שלא כדאי לנסוע בהם בחשיכה מעיקה ובעוד אור צהרים מאיר מטפסת המונית מדגם "אמבסדור" העמוסה בנו ובכל סיבוב של המכונית בעיקולי הדרך הצרה כולנו כאחד עוצרים לרגע את נשימותינו ולרגעים כמעט ממש נעצרים בצד הדרך כשמשאיות מקושטות ומעוטרות בשלטי
צפור בבקשה "BLOW-HORN" באנגלית שזה נשמע בערך כמו "אווז-דו"-"AVAZ  DO”  בשפה ההינדית.

הדרך מתמלאת בעצי כילדנדרון שמלבד שמם המשונה פורחים בפרחים אדומים ועצומים שמכינים מהם מיץ ממותק דומה למיץ פטל. 
 

בדיוק אחרי שחצינו את הנהר הענקי "יאמונה" שבקצפו העז יורד ומשתפל למרגלות הרי ההימאלייה הבלתי נגמרים בדיוק אז נתקר לו בגלגלי המכונית "פנצ'ר" וכדרכם של נהגים הודיים מנוסים נרגענו מייד והלכנו לשבת ולשתות צ'אי כלומר תה בחנות הצ'אי "CHAY-SHOP” שבצד הדרך . מנמוהן סינג כבר דאג לתיקון התקר בנונשלנטיות הודית ובא לשתות עימדנו תה הודי רותח בכוסות מנירוסטה הודית רותחת עוד הרבה יותר.
ישבנו על גדות נהר היאמונה הגועש שהאיש מחנות הצ'אי סיפר לנו את הסיפור על סנג'ו סינג ובמקרה הזה ה"סינג" שמשמעו אריה מרמז על השתייכותו למעמד (כסתה) של הלוחמים האמיצים.
ומנמוהן סינג נהגנו הסיקי האמיץ תירגם למעננו באנגלית שמהינדית מתורגמת אביא לפניכם את הסיפור בקצרה ובעברית מדוברת :